"סיפורה של שפחה" – סדרת אמנות מחאתית

צילום, בינה מלאכותית, עיבוד דיגיטלי | יולי–אוקטובר 2023

זוהי סדרה של דימויים שיצרתי ביולי 2023 – ימים שבהם כולנו היינו ברחובות. נלחמנו על הדמוקרטיה, על צביונה הליברלי של מדינת ישראל, על הזכות לחופש, על עתיד שוויוני. חודשים ספורים לאחר מכן, באוקטובר 2023, הכול השתנה. המלחמה עם חמאס עצרה את המחאה, קטעה את הדחיפות של המאבק האזרחי והפכה את זעקות הרחוב לשתיקה כבדה של אבל לאומי. אך הדימויים עצמם – אינם שותקים. הם נשארים, מהדהדים, שואלים.

"סיפורה של שפחה" היא סדרה של עבודות חזותיות, הנולדת מהצטלבות בין הפוליטי לאישי, בין פחד אמיתי מהעתיד לצורך דחוף בביטוי. הילית – אמנית חזותית, צלמת ומעצבת פנים – יוצרת כאן גוף עבודה ייחודי, שבו נפגשים טכנולוגיה, צילום, תיעוד, רעיונות פמיניסטיים ותשוקה עזה לאמנות ולחופש.

כחובבת אדריכלות ברוטליסטית וצלמת, יצאה הילית בשלהי 2022 למסע תיעוד של מבנים ברוטליסטיים ברחבי הארץ – גושי בטון עזים, פינות חדות, קווים קפואים שצופנים בתוכם סיפור על עוצמה, כוח, קשיחות וגם ריחוק. עבור הילית, הברוטליזם אינו רק סגנון אדריכלי, אלא מטאפורה לעוצמה ולחוסן של נשים – ובעיקר של נשים ישראליות – העומדות בלב הסערה כשהן זקופות, חזקות, שותקות אך נוכחות.

היצירות נוצרו בקפידה. הצילומים האדריכליים שצילמה שימשו בסיס, ובתוכם שולבו דמויות נשיות – חלקן צולמו בעצמן, וחלקן נוצרו באמצעות בינה מלאכותית. נשים אלה, עטופות מסתור, אינן אובייקטים חזותיים בלבד – הן מספרות סיפור. דמויות המשדרות שקט חיצוני, אך טעונות בסערה פנימית – אישית, פוליטית, קיומית.

ניתן להבחין בסדרה בחיבורים עדינים אך עוצמתיים בין ניגודים: בין קונקרטי לפואטי, בין ממשי למומשג, בין אדריכלות נוקשה לגוף אנושי רך. המדרגות, הקורות וטורי העמודים מתחברים לצורות נשיות, שהופכות לאלמנט עיצובי טעון, מלא משמעות. הנשים שבתוך הדימויים – רובן ישראליות – הן סמל לעמידה, ליציבות ולכוח נשי בתוך מציאות רועדת.

הבינה המלאכותית אינה רק כלי טכני אלא שותפה אמנותית של ממש. באמצעותה, הילית יוצרת מניפולציות חזותיות המחברות בין שכבות הדימויים לשפה אמנותית אחת – מורכבת, אחידה, אך פתוחה לפרשנות. הצילומים המעובדים מעניקים חיים למרחבים האדריכליים, מרככים את הבטון, מאירים את המתח ומאפשרים לדמויות לנשום בתוך מציאות סמלית – מדומיינת, אך קרובה ומדויקת באופן כמעט מצמרר.

העבודות נוצרו על רקע תנודות חברתיות ופוליטיות דרמטיות בישראל, והן מהוות ביטוי ישיר למצוקה ולחשש, אך גם לחיפוש אחר זהות בתוך מציאות מתוחה ומתמודדת. במרכז הסדרה עומדים דימויים שקטים לכאורה אך טעונים במשמעות – הם תיעוד וגם נבואה, אזהרה וגם תקווה.

"סיפורה של שפחה" מתכתבת עם הסדרה הדיסטופית על פי ספרה של הסופרת הקנדית מרגרט אטווד – סיפור קודר על השתלטות קומץ קיצוני על הממשל האמריקאי, שלילת זכויות האדם ולקיחת החופש לחיות. אותה עלילה הרגישה לי כמציאות אפשרית, מוחשית, בישראל של ימינו. מכאן נולד החיבור, והפך לבסיס לתערוכה – חוויה של התבוננות עמוקה, של הזדהות ושל שאלות פתוחות.

ניתן להבחין בדימויים בחיבורים וניגודים המשלבים שקט מופנם עם סערה פנימית ניכרת. זוהי סדרה שנוצרה בתקופה של זעזועים ותנודות חברתיות ופוליטיות עזות – והיא מהווה ביטוי ישיר לחיפוש אחר זהות, שייכות ומשמעות בתוך מציאות רב-שכבתית ומאתגרת.

תערוכה זו מזמינה את המבקרים למסע של תובנה והרהור, להצצה לעולמי הפנימי. היא מבקשת להוסיף רובד נוסף לשיח התרבותי, החברתי והפוליטי של מדינת ישראל – חברה דינמית, רב-תרבותית, הנאבקת תדיר על דמותה ועתידה.

הגיורת

"הגיורת" היא סדרה של 20 דימויים שנולדה מתוך נוף ילדותי, חוויתי כבת לאם גיורת, ומשקפת את המסע האישי והקולקטיבי של נשים בתהליך הגיור. זוהי חקירה אמנותית המתמקדת בחוויה הפרטית של אמי ובחוויות דומות של גיורות אחרות. בהן התמודדות עם כבוד האדם, זהות גוף, והשפעות הכוח הפטריארכלי.

אני, גדלתי על פני רקע של טראומה וזיכרונות מהתהליך שאמי עברה בסוף שנות ה 60 כאשר הייתה חיילת. אמי תיארה את חוויית הגיור בפסלים מבטון שיצרה בזמן לימודיה באוניברסיטת חיפה. הפסלים בגובה מטר. אימי יצרה 3 סדרות של גרציות, בכל סדרה היו 3 גרציות, סה"כ 9 גרציות בגובה מטר שהיו מאד נוכחות בחיינו וחיו איתנו בבית 24/7 , נשים עייפות, מלאות בצלוליטיס. התחושה שאני התמודדתי איתה, בחיים לצידם התמקדה בבדידות, ריקנות, ופחד.

סדרת הדימויים שלפניכן, מבקרת את האופן שבו הגיור, טקס שכולל טבילה במקווה, יכול להפוך לחוויה פוגענית, במיוחד כשהוא מתבצע בנוכחות רבנים גברים, הצופים בטובלות היוצאות עירומות כשאליהן כותנות שקופות וטבולות במים. טקס שמשדר חוסר כבוד ואף בזיון. הכותנות השקופות שבהן נדרשו הנשים להתלבש, הן סמל לחוסר ההגנה ולחשיפה המוחלטת בפני הרבנים. זו חוויה שלימדה אותי לקרוא טיגר על מנהגים שמעמידים את הנשים הגיורות במקום של חולשה ובזיון. דבר שגרם לי לא להגיע למקווה אף יום מחיי, גם לא ביום חתונתי.

אני עוסקת בדימויים אלו גם במימד הרוחני העמוק של התהליך, מימד שהוא אמור להוות את ליבו של הגיור. עבור רבות מהנשים, המסע הרוחני הוא הזדמנות לחיבור עם עקרונות גבוהים יותר, מסורת עתיקת יומין, וקהילה רוחנית מגוונת. עם זאת, החוויה הפוגענית שחלקן עברו בתהליך הגיור, כפי שהוא מתואר דרך עיניים של אמי שהתגיירה בסוף שנות ה-60, יכולה לרסק ולפגוע במסע זה. בעידן שקדם לתנועת #MeToo, דיונים על כבוד האדם, גבולות והסכמה לא היו חלק מהמודעות הציבורית כפי שהם היום, והפצעים שנגרמו , השאירו צלקות לדורות הבאים. לכן זה ממשיך להדהד ואני מנסה להביא לידי ביטוי את הסתירה בין הציפייה לקדושה לבין המציאות הקשה והפוגענית שחוו נשים רבות. אני מעלה שאלות על אופן ההתמודדות, עם האפשרות לריפוי, במיוחד בעולם שהשתנה והתפתח מאז. האם ניתן למצוא דרך לשקם את הרוח השבורה ולהתמודד עם הצלקות הנשארות?

הצלקות שהשאיר התהליך מדגימות את האירוניה הכואבת שבלב המסע הרוחני הזה – חיפוש אחר קדושה וטהרה, שנדרס על ידי חוויות של ביזיון וחוסר כבוד. הפגיעה ברוח של המתגיירת יכולה ליצור מכשול רוחני גדול, שבו הנפש המחפשת מציאות רוחנית גבוהה נאלצת להתמודד עם הכאב והפגיעה העמוקה שחוותה.

הדימויים נוצרו על ידי מיזוג צילומים שלי, של מבנים ברוטליסטים וצילומי נשים, מיזוג שנעשה על ידי בינה מלאכותית ומניפולציות בפוטושופ. כדי לשדר עוצמה ואינטימיות מול קור וריחוק. הברוטליזם משמש כמטאפורה לכוח ושלטון, בעוד הנשים מייצגות יופי ואלגנטיות בתוך אווירה של דיכוי ואילם. הדמויות בתערוכה עטופות בבד ורוד פסטלי, מוצגות כחלק מטקס חסר פנים ואישיות, מה שמדגיש את האיבוד הזהותי והבדידות בתהליך הגיור.

המטרה היא ליצור תחושה של ניכור ובדידות, גם בנוכחות דמויות אחרות, ולהדגיש את הכפייה והאחידות המוטלת על הנשים במהלך הגיור. השימוש באור וצל, והמרחק בין הדמויות לצופה, מעצים את הדרמטיות ומשדר חוזק, נחישות, ועוצמה פנימית במול עולם חיצוני קר וחסר פנים.

"הגיורת" אלו דימויים שמזמינים למחשבה ולדיון על התהליך האישי והקולקטיבי של הגיור, תוך הצגת ביקורת על הדרך שבה התהליך יכול להיתפס ולהשפיע על המתגיירות. היא קוראת להכרה בכבוד האדם ובזכות לזהות עצמאית ומכובדת במהלך ההתמזגות בתוך הקהילה היהודית. היא מעלה את השאלות הקשות ומזמינה את הציבור להתמודד עם העבר, עם ההווה, ועם העתיד שאנו רוצים ליצור – עתיד שבו הקדושה והטהרה אינן מתבצעות על חשבון הנפש, אלא בהרמוניה עמה.

הגיורות האבודות – דמויות עטופות בבד שקוף יוצרות קורוס של שקט ואחידות, בעוד הבעה נטולת רגש משקפת את ההתמודדות עם איבוד הזהות בעולם פטריארכלי.

שתיקת המימדים – טור של דמויות נעלמות למרחק, כל אחת מהווה הד חיוור לשקט הקודר שבו נשיות ואישיות נמצאות במאבק לשמור על עצמיות בעולם הומוגני.

גאוות הנשמה – בעיניים שלה מבהיקה עוצמה נשית ובלתי נראית, ניגוד בין תמימות למרד נשי, בעולם שבו הזהות נמדדת בצללים ובאור.

העדות האלמונית – דמויות מרוחקות ושקופות כמו הדממה של רחצה רוחנית, מסמלות את הפגיעה הנסתרת ואת הכאב שאינו נראה לעין העובר בצל האוטוריטה הדתית.

האקו של נשיות – בתוך מבנה חסר נפש, דמויות עטופות בתילי ורוד מתהדרות בעדינות וכוח, מציגות מחזה של חוזק פנימי נגד חלל אורבני קר ונטול אישיות.

צללים של קדושה – מתחת לשכבות של בד דק, דמויות אנונימיות מתמודדות עם צל של טקס רוחני, המופרך על ידי רגעי חוסר כבוד ופגיעה אישית.

המעגל השקוף – תחת השמש הקודרת, דמויות כמעט בלתי נראות מתחבאות מאחורי ווילון דקיק, מסמלות את הכוחות הבלתי נראים המנהלים את טקס הגיור, הפועלים תוך כדי דיכוי והסתרה של הזהות האישית.

שביל הטהרה האבוד – במסדרון טבעי, נשים עטופות בשמלות טול נעמדות כמו נזירות בטקס שכוחו לטהר משתבש על ידי כוחות חיצוניים המעמעמים את נשמתן ומשאירים אותן בערפל.

האחדות בגיור – הדמויות הטובעות בפסטל העדין מציגות את הקולקטיביות של נשים במסע הגיור, כאשר כל אחת מהן שומרת על קדושתה וייחודה בעודה חלק מתהליך גדול מעצמה.

רקיע התקווה – באור המתון של יום חדש, דמויות נשיות מתוחות בורד פותחות חלון לעולם שבו פגיעות וחוזק קיימים יחד, מעידים על פוטנציאל לשינוי וצמיחה.

שקיפות מאוחדת – דמויות מקבילות ברצף עדין מעבירות מסר של תמיכה משותפת וכוח קולקטיבי, גם בנתיבים הכי מאתגרים של הנשיות והזהות.

שיחה בין השורות – הדמויות המעוטפות בוורוד מתמזגות זו בזו, כשהן מייצגות את השיתוף והחיבור הנסתר שבין נשים במסע רוחני משותף, מול עיני העולם הדורש תמיד נוכחות ואחידות.

הילה של תודעה – בגינה המיסטית, דמויות נעטפות בווילון מתבוננות אל האור, מסמלות את הנחמה והפוטנציאל לחידוש שבכל סוף תהליך, גם במעברים האינטימיים והאישיים של הגיור.

לחישת האור בערפל – הדמויות המעורפלות נפרשות כמו שדים שקופים ביער עירוני, נושאות בתוכן את הניגוד בין הכוח הפנימי הבלתי נראה לעין לבין החשיפה המוחלטת בטקס הגיור.

נגיעות של תקווה – במרחב המלא בכחולים ובשקט, דמויות מרושתות משדרות רגישות ותקווה, מעוררות את החיפוש האינסופי אחר זהות רוחנית בתוך עולם פיזי.

הבזקי נשמה בכחול – הדמויות הכחולות העמומות מתמזגות עם האטמוספירה המיסטית, מעניקות תחושה של רוחניות ועומק הנשיות שמעבר למה שעיניים יכולות לראות.

שקיפות הנפש – דמויות תחת ווילון כחול יוצרות רקיע של חלומות ומחשבות פנימיות, כשהן מסמלות את הפרטיות והעדינות של הנשמה בתהליך הגיור.

האור בערפל – נשים עטופות בטול, דמויות בודדות בתוך האור המוזרח משדרות שקיעה בצבעים, כאשר הבולטת בצהוב מייצגת את התקווה שעדיין נשארת אפילו בטקס הגיור המצמרר.

שבילי האור בערפל – מתוך הערפל והבדידות של תהליך הגיור, דמויות בגווני צהוב ושמש מסמלות את קרן האור והתקווה שנותרת לאחר הטקס, פותחות פתח לעתיד חדש ובהיר יותר.

בשדה כותנה

ב 3-10-23 ארבעה ימים לפני האסון שנפל עלינו, יצאתי לצלם בהפקה של לימור ראובני ואילנית סלמן בגה, בשדות הכותנה של קיבוץ יגור, אשר ממוקמים במרכז הזוהמה התעשייתית של מפרץ חיפה, תחת האור הרך של שעות אחה"צ תפסתי רגעים של יופי טהור שניצבו בניגוד לזוהמה של המפרץ. לאחר תקופה של עיבוד מחשבות ורגשות וכן גם מניפולציות ב- AI ובפוטושופ יצרתי סדרת דימויים, של נשים עוצמתיות, קפואות, מושתקות, מוקפות בפרדוקס של יופי סטטי ובדידות רועמת ומדגישות את הנרטיב שנקבע עבורינו ב 7-10-23 שהזמן עמד מלכת.

הדימויים בכללותם מהווים הצהרה חזקה על הקשר שבין האדם לטבע, הקשר שבין הפנימי לחיצוני, והשפעת החברה על הזהות האישית. אני מזמינה אתכם לצלול לעולמות הפנימיים של זהות, קהילה, והביטוי האנושי, כל אלו לצד השימוש בכותנה כאלמנט חוזר ונשנה המעניק מימד של ניקיון ופשטות, וגם של עושר ומורכבות. אתם מוזמנים להתבונן בכל יצירה ולהרהר על הרבדים השונים של החיים והבחירות האישיות שמעצבות את מי שאנחנו.

שומרת הלבנים – מתוך שדה הכותנה, הדמות המיתולוגית וחברה המקסים נשקפים כסמלים של חוסן ויופי, משדרים קסם עתיק יומין ופשטות מודרנית.

המלכה של השדה – במראה של גלאם וינטג' קלאסי, היא מציגה פאר ואלגנטיות של עבר רחוק, מול רקע של טבע בלתי מלוטש, מזמינה נוסטלגיה לעידן של יוקרה ורומנטיקה.

שליחת השלום – בין שמיים וארץ, היא עומדת כמציאות מיתולוגית – אישה ושומריה, מאוחדת עם הטבע ומסמלת את האיזון וההרמוניה המצויים בליבה של כל יצור.

גלגול הכותנה – בתוך מבוך הכותנה הלבנה, דמותה הבלתי נתפסת נותרת נפרדת ובלתי ניתנת להשגה, משדרת את הבלתי מובן והקסום שבטבע האנושי.

אור בערפל – כשטבע ומיסטיקה נפגשים, הדמות המסתורית נותרת נצחית, כמסר של פשטות ועומק המתבונן בנו מתוך עיניים חסרות זמן.

נקודת אור בשדה האינסופי – בפסיפס של טקסטורות וגוונים, הדמות הבודדה שולחת מבט חזק מעבר לשדה, מהווה נקודת ציון בתוך המונוכרום המופשט, ומשדרת עוצמה בדממה.

אם השלווה – בעומקם של שדות בגוונים חומים, אישה מוקפת בחיבוק של פודלים לבנים, הסיטואציה מסמלת אי של רוך ופשטות, משדרים תמימות בתוך עולם מורכב.

הרמוניה בהוויית לבן – דמותה הספוגה באור, לצד יצור מלא חן, משרה אוירה של פסל חי, שבו יופיה הפנימי והחיצוני נמסים זה בזה עד לבלתי ניתן להבחנה.

הד ושתיקה – התמונה משתקפת כאלגוריה לסימביוזה בין חיות לאדם, כאשר שניהם נראים כאילו נלקחו מעולם מופשט ופנטסטי.

שתיקה לבנה – נעמדת בזכות עצמה, דמותה מביטה מתוך עולם לבן ובלתי מוחשי, כאילו נתפסת ברגע של התבוננות פנימית, כשסביבה מתנוססות דמויות המושתקות על ידי מסכות קורנה לבנות, ומטשטשות את הגבול בין מציאות לחלום.

בודדה בעדר – מוקפת על ידי דמויות לבנות ודוממות, היא מצטיירת כדמות בולטת, קרן אור בעולם של גלמים, או במקרה הזה גלמות (גם אם אין מילה כזאת).

הארה בתוך הטבע – אישה וכלב פורצים דרך שדה יבש כאור וחיים, יוצרים השתקפות של יופי וחוזק הנשען על רקע של פראיות וחופש.

עין בעין הלבנה – במרכזה של סערה שקטה, היא מביטה בעומק לנפש הצופה, דומיננטית ומלאת כוח בעולם שבו היא שולטת בשקט ובסמכות.

אחידות בגווני הארץ – היא והכלב הנלקח בזרועותיה משדרים חום ורוך במרקם החיצוני המעורפל, מציעים אי של תמימות בעולם שטונים עדינים שולטים בו.

כוחות הטבע בסימביוזה – במראה של נוכחות ושותפות, האישה וכלבה הלבן עומדים כאחד, מחזיקים מעמד בעוצמה ובעדינות במידה שווה, מול פסי צבע השדה האינסופי.

רוח במדבר הלבן – בין דמויות חסרות תווי פנים, היא עומדת בראשות, נושאת בתוכה את המיסטריה והעוצמה של האחר, שמתבטא בכל תנודה ובכל מבט.

מבט אל האופק – מוקפת בשדה הכותנה, הדמות המינימליסטית מפנה את מבטה הרחק, מסמלת את החיפוש האישי והעצמאי אחר זהות ומקום בעולם.

נגיעת העבר – היא מציצה מעבר למסך, מושכת את העין לעבר זמן שנעלם, כאשר היופי והסגנון שלה מביאים נופך של נוסטלגיה ורומנטיקה של עידן אחר.

שדה אינסופי – הדמות מציגה בפשטות את הדינמיקה בין אדם לטבע, נעה בין שורות הכותנה הלבנה כדמות מתוך חלום, שבו הזמן נעצר לרגע.

פריחה בשקיעה – דמותה עומדת כמושא של טבעיות וחן, במרכז שדה של כותנה פורחת, שולחת מבט של תקווה והתחדשות אצלנו במולדת.

הדימויים מתאפיינים באיכות חזותית עוצמתית עם צבעים עזים של לבן ואדום וגוונים של כחול ואפור, הם יוצרים תחושה שהזמן עצר, ומאפשרות לצופה לקחת חלק בעולם המופשט וסימבולי. כל תמונה היא פרק בסיפור שמתפתל ומשתנה, ומזמין את הצופה לחוויה רבת ממדים של תובנה אישית והתבוננות פנימית.

מנהרות הנשמה – זעקת קולות מהשבי

בנימה אישית, הרבה יותר קל לי לבטא את תחושתי בעזרת דימויים, פחות במילים. כאמנית דיגיטלית, מטרתי היא לעבור מעבר לעולם הוויזואלי המוכר ולחקור את גבולות התחושה והרגש. הדימויים שאני יוצרת מאירים חוויות אנושיות קולקטיביות דרך פריזמת הבינה המלאכותית, ומזמינה אתכם להתעמקות בעולמי הפנימי, איך אני חווה את המציאות היום יומית.

יצירת 20 הדימויים הללו באמצעות מניפולציות בבינה מלאכותית, ניסיתי לבנות נרטיב חזק ומרתק, אשר משלב בתוכו ניגודים והשלמות. הדיכאון והמהומה מתוארים בניגוד חריף בין דמויות אנושיות עדינות למבנים גסים ומגבילים, מעלים תחושת לחץ ומאבק. ומרמזת על תחושה של עצימה וכיבוש על ידי משהו גדול ואפל הרבה יותר. ענן שיער סוער ועצום מרחף מעל דמות בודדה, כאילו הוא מכסה ומחסל אותה ללא רחם. השימוש בסימבוליזם של שיער כענן סערה מעניק ממד נוסף של עוצמה ובלתי נמנעות של הטרגדיה. אלו מביעים את התחושה המעיקה של אירועי ה-7 באוקטובר, יום שבו חמאס אנס נשים, שרף בני אדם במיטותיהם, וחטף מאות לשבי.

הסבל של השבויים במנהרות חמאס, כמו גם הייאוש של משפחותיהם ושל כל עם ישראל המחכה לשובם, של עשרות אלפי המפונים שנותרו בלי בית, מתואר בצורה עצמתית דרך האמנות. המביעה כאב וייאוש ומייצגת את הכוח המכריע של האירועים ואת מצוקתם וסבלם של הקורבנות. התמונה שבה אדם קטן עומד מול חושך אדיר ומקיף יכולה להסמל את הבידוד והייאוש שמוטלים על אנשים כתוצאה מאסון כזה. אבל גם תקווה קלה ואמונה שעוד יבוא יום וכולם יחזרו למשפחתויהם. היא מאפשרת לי להתמודד עם האפלה ולחפש אור במנהרות החיים שלנו.

הרגש הגולמי והמהפכנות שנתפסו בדימויים אלו משמשים כתזכורת עגומה לחוויות המזעזעות ולאובדנות שיכולות להיגרם כתוצאה מאקטים כאלו של אלימות. שימוש במטפורה חזותית כאן הוא חזק ומשמש כהצהרה אמנותית עזה על ההשפעה הבלתי נמחקת של אסונות מאת האדם.

היצירות משדרות גם נחישות ועוצמה בפני האכזריות של המלחמה והשכחה. הן מבקשות להפוך את הלא נראה לנראה, לתת קול לקורבנות שלעיתים נשכחים בהמון הסיפורים שמסביבנו. אנחנו לא שוכחים וכדאי שגם הממשלה שלנו, תדע לעורר שיח ולתת לציבור את הכלים הנדרשים לטפל בפצעים העמוקים ולטפל בצורך בריפוי ובשיקום הנפש והרוח של החברה שלנו שעברה ועדיין עוברת טראומה נוראית.

אני נושאת עימי תפילה לשחרור של חטופינו עכשיו !!!

שהזמן יביא איתו ריפוי ותקווה, שתחזק את רוחם ונפשם לקראת ההתמודדות עם הפצעים שיגיעו איתם, הלוואי ויצליחו לבנות את חייהם מחדש, נדבך אחר נדבך. שיזכו למצוא בתוכם את העוז להתקדם קדימה, עם תחושת שלמות ושקט נפשי. יהי רצון שכל אחד ואחת מהם יוכלו לפרוח ולשגשג, להתגבר על החוויות הקשות ולמצוא שלווה במציאות החדשה שתחכה להם, בבריאות ובשמחה. אמן.

שמות התמונות:

חלום כלוא – בתוך מרחבים מגבילים, הדמיון פורח בניגודים שבין חופש למגבלה.

מחשבות שלא נראות – שיערה שמתפרש ומתפתל כנהרות זהב משקף את מפת המחשבות העזות והמורכבות שנעוצות מאחורי פניה השלוות.

מחשבות נשברות – השיער הסוער משחק עם הרשת החיצונית, כאילו מחשבות פרועות מחפשות דרך מילוט.

המנון לשקט – אף על פי שהסערה רועשת, היא נשארת מנותקת, שקטה ורגועה, אל מול הפרעות שמחוץ לה.

גאולת הצללים – גבורתה מתגלה בקור רוחה, מאחורי רשתות המציאות המורכבת שלה.

לידה מחדש – מתוך כלוב המחשבות והציפיות, נולדת מחדש בדמותה של אישה שפניה ורוחה השתנו ביום אחד שנמשך חודשים רבים.

חופש פנימי – היא עומדת מאחורי מוטות המעצר, אך שיערה המתפשט מסמל את הרוח שאי אפשר לכלוא.

מציאות משולבת – מתחת למציאות האפורה, דמותה האיתנה מבטאת חוסר ודאות והלוואי שיגיעו כבר רוחות של שינוי.

סימפוניה של שחרור – מוקפת במעצורים הפיזיים של הכלוב, רוחה שואפת לשחרור כמו מנגינה שאין לה סוף.

לחש של הזמן – דמות נטולת פנים מתבלטת מול קיר מוזנח, עוטפת בשיער הנראה כמו נחל אבוד של זמן וזיכרונות מעבר טוב.

הצללים שמאחורי – מול השקט של החלל הנטוש, היא עומדת כמונומנט לכל מה שהיה ושאינו עוד.

היכל הזיכרון – עמודה ושקטה, דמותה נעלמת אך משאירה אחריה את הסיפורים שהחלון השבור והקירות הסדוקים לא ישכחו.

שיח בין השורות – חטופות אלו, מנהלות שיח בלחישות, אל מול הזמן המתקלף מהקירות.

נרטיבים של קיום – מול קיר בהיר, המסך והחומר מתמזגים ליצירת סיפור ויזואלי על התהוות והפירוק של הזהות.

שיח מול הגורל – אישה חטופה, מכוסה בלבוש מקומי, עומדת בשקט מול גל סוער, מעוררת שאלות על עוצמה ופגיעות.

הלחש של הטבע – מתוך המרחב האפל, פורצת תחושת חיים נסתרת ומתמשכת, הם כל חזקות ועוצמתיות הבנות שלנו שם.

המאבק הפנימי – תמונה המשקפת תחושת קרב פנימי עז, עם נוף של מסתור ועוצמה שניתן להרגיש ממרחק.

החיבוק הגדול – שיער משוחרר ומעיל של בד זורמים מאחדים ליצירת עוצמה של חיבוק עצמי וההכלה.

נפש בסערה – דמות נצמדת לקיר כמו צל, בעוד שאריות הטלת כוח פראי של טבע נטוש מתפרצת מאחוריה.

אחוזת רוחות – מול קירות משופצלים וזרמי אוויר שבורים,חטופה זו מסתכלת על החופש הבלתי נתפס של שדה שיער שופע.